לאתר האמנות של איש גורדון

  לאתר האמנות של איש גורדון

מה זה בכלל ציור מופשט?


אם נתקדם במעט מעבר לנקודת המוצא הבסיסית של הציור – להלן צבע וצורה-  נגלה שנפתח בפנינו עולם רחב ומגוון מאוד, שאין סוף לצורותיו ולצבעיו. ובעיקר אין סוף למגוון הרגשות והתגובות שיש באפשרותו של הציור לעורר בנו. הדבר אמור לגבי כולם וכל אחד מאתנו – מעבר להבדלי תרבות, השכלה, מגדר, דת ופיזור גיאוגרפי. מן המפורסמות היא שכבר בפרהיסטוריה התעורר הצורך, אולי אף הדחף להביע משהו מהמסתורי החבוי בתוך האדם שמעבר לצרכיו בסיסיים.

האדם הקדמון כבר הבין שאחרי שאכל, שתה ועשה סקס, עדיין חש צורך במשהו נוסף – ויעידו על כך הציורים המופלאים שנתגלו במערות בצרפת ובמספר מקומות נוספים.

האם אמנות היא צורך בסיסי – כמו אוכל שתייה וסקס? או שזה נובע ממקום יותר מפותח, כזה שלא ניתן להציב על הסקאלה של רצף הצרכים הקיומיים שלנו?

האם הצורך בביטוי אמנותי הוא כמו הצורך באמונה דתית? האם מדובר במשהו קמאי שקיים אצל כולנו מלידה, או שזה דבר נרכש, תלוי תרבות וגורמים נוספים?

האם אדם קדמון, היה מסוגל לחוש בצורך באמנות בסביבתו גם כשהיה רעב? האם ביטוי אמנותי ענה על רגשות עזים – כמו אהבה, אימה, ערגה בלתי מפוענחת מול העולם הפרהיסטורי שלא היה מקום ידידותי במיוחד?

ועוד משהו – האם הצורך באמנות בעולם הפרהיסטורי נובע מאותו המקום שממנו בא הצורך באמנות אצל האדם המודרני? האם אספנות של פרטי אמנות בימינו נולדה במקום ששם נולד הצורך של האדם הקדמון להביע את רגשותיו באמצעות ציורים לפני עשרות אלפי שנים? רבים סבורים רוב שציורי הקיר שיצר האדם הקדמון נבעו בדיוק מאותו צורך של ילד בימינו לבטא את רגשותיו באמצעות קישקוש על הקיר – בדיוק כפי שהקנבס משמש עבור אמן מודרני. כנראה שזו הייתה דרכו לבטא את רגעי האושר שלו אחרי צייד ממוטה, או אחרי שגרר את האישה המזדמנת למערה על מנת לבצע בה את זממו.

ובכלל, מה משמעותה של אמנות בתקופה שלנו? למה היא עדיין מעצבנת כל כך הרבה אנשים במקומות רבים בעולם. ג'יהדיסטים פוצצו שכיות חמדה אמנותיים באפגניסטאן, אסרו על השמעת מוסיקה באיזורים תחת שליטתם, פסלים יפהפיים במוזיאון הותיקן כוסו והוחבאו מאחורי קרטונים כדי לאפשר ביקור של נשיא אירן, ואפילו כאן בישראל, יש מיצגים אמנותיים שמעוררים ויכוחים עזים ומדי פעם מחייבים נקיטת אמצעי זהירות (יש שיגידו צנזורה אישית) בבחירת האובייקטים לתצוגות. אין ספק שהמוסכמות הדתיות והאיסורים החברתיים, חלקם בעלי אופי פוריטני ואף סגפני האוסרים כל ביטוי ריגשי או מיני, מרומז או מובהק, משפיעים גם על מקבלי החלטות בשעה שהם בוחרים איזו אמנות חופשית להציג.

הסופר והמחזאי תיאודור אדורנו כתב בתום מלחמת העולם השנייה שאחרי אושוויץ אי אפשר יהיה יותר לכתוב שירה. ובכן שירה נכתבת גם נכתבת וגם אמנות, מכול סוגה וסגנון, ממשיכה למלא מוזיאונים, גלריות וכמובן להזין את השיח הציבורי בכל מקום, ובוודאי ממשיכה להצית וויכוחים סוערים ורווי אמוציות.

 

אז אפשר להסיק מכך את המסקנה הפשוטה והמתבקשת – אי אפשר לו לאדם בלי אמנות – ציור, פיסול, מחול, מוסיקה תיאטרון וכל סוגה נוספת.

והציור? מה קרה לו לציור שנמצא כיום ברובו במחוזות המופשט, במציאות שבה ככל שהנחזה מנותק מכל הקשר פיגורטיבי – כך הוא ייחשב ליותר מושלם?

 

ואסילי קנדינסקי, אמן צייר שנולד בשנת 1866 במוסקבה, חי ויצר בעיקר בגרמניה, והיה מורה בבית הספר לאמנות המפורסם ביותר אי פעם – הבאוהאוס שבעיר ווימר (לפני מלחמת העולם השנייה) נחשב לאבי הציור המופשט. מי שגדל על הזכרון החזותי של האיקונות הרוסיות, דווקא הוא הביא לעולם את החידוש הגדול של מעבר מהפיגורטיבי לאבסטרקטי – מהציור שממחיש ממשות מוכרת בצורה וצבע לצורה טהורה וצבע. בניגוד למה שלא מעט מבקרים חשבו אז (ואולי גם היום) הציור המופשט אינו מבקש לחסל את הרגשות ואת ההתרגשות הרוחנית – נהפוך הוא. על מנת להסביר את היחס שבין האמנות החדשה (המופשטת) לבין המסורתית (הפיגורטיבית) קנדינסקי נזקק למוטיבים תיאולוגים. הוא הביא כדוגמא לחיזוק טענתו את היחס האמביוולנטי של הנצרות ליהדות: אמנם הבשורה החדשה (הנצרות) מתגברת על הישנה (היהדות) – אולם אין היא יכולה להתקיים בלעדיה. "כלום אפשרית הייתה הברית החדשה ללא הברית הישנה (התנ"ך?) – דברים המעידים שקנדינסקי היה מושרש בעולמות רוחניים, בגישה הרואה באמנות סוג של דת, ומעגנת אותה ברוחניות תחילה.

וכאן מתעוררת השאלה – אם סילקנו את האובייקט הנטוראליסטי מן היצירה, מה בא במקום המושא הטבעי הזה?  קאנדינסקי חשב שלא סילוק הצורה של המושא הטבעי הוא העיקר, אלא הבאת צורה, חשיפת צורה לעיני הצופה ובכך לעורר את עיניו ומחשבתו למציאות רוחנית, בלתי מוחשית- למעשה יצירת חוויה מטאפיזית אצל הצופה.

הציור המודרני, המופשט של ימינו כבר רחוק מתפישותיו קאנדינסקי, ועם זאת, דבר אחד ברור: לא ניתן היום לצייר כפי שציירו בימי הרנסאנס או כפי שצירו המאסטרים ההולנדים או רמברנדט. אנחנו בזמן אחר, במושגיות אחרת – וגם אם הצורך באמנות – בין בצד של היוצר האמן ובין מצדו של צרכן האמנות – מדובר במשהו אחר לגמרי.

אין ספק שהעין של הצופה בן זמננו הממוצע התרגלה לצורה הטהורה ולשימוש בצבע בלי הצורך במושא הטבעי ולמרות שיש עדיין הערצה גדולה ועמוקה לציורים של התקופות שקדמו לציור המופשט –  זוהי האמנות המקובלת היום ברוב העולם.

לאורך השנים התפחו גם טכניקות שונות שיצרו אפקטים ויזואלים שונים ומגוונים – אבל הצורך לראות על בד הציור אובייקט מוגדר שוב אינו גובר על היכולת של האדם המודרני (או הפוסט מודרני) להתרגש התרגשות רוחנית מצורה טהורה וצבע.

 




תקנון  |   המלץ לחבר  |   הוסף למועדפים  |  ציורים למכירה | יופי ואוירה בסלון | צייר ישראלי | ציורים לקניה | אבסטרקט  |  אמנים אורחים



האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים       עיצוב גרפי: איש גורדון